ביהמ"ש דחה בר"ע של מורשע בעבירות תעבורה שונות

           המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים (ת"ד 2997/06) בגין עבירה של פניית פרסה בחוסר זהירות, לפי תקנה 44(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); עבירה של נהיגה בחוסר זהירות, לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה; עבירה של גרימת נזק, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה; ועבירה של גרם חבלה של ממש, לפי סעיף 38(8) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

           לפי  הנטען בכתב האישום, ביום 28.2.2006 ביצע המבקש פניית פרסה בחוסר זהירות, ובכך גרם לתאונת דרכים שבה נגרמה לאדם שנסע לעברו על קטנוע (להלן: המתלונן) חבלה של ממש.

           ביום 8.5.2007 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה (כבוד השופט א' טננבוים) את המבקש, בקובעו כי בשעה שביצע את פניית הפרסה היה עליו להשים ליבו למתלונן שנסע לכיוונו. בית המשפט גזר על המבקש שבעה חודשי פסילה בפועל; שלושה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים; וקנס בסך 3,000 ש"ח. כן הפעיל בית המשפט עונש פסילה שתלוי היה ועומד כנגד המבקש, בחופף לעונש הפסילה שהוטל עליו.

           על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 40425/07).

           בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' קמא) דחה את הערעור, בקובעו כי מסקנתו של בית המשפט לתעבורה מעוגנת בדין ובראיות. כן קבע בית המשפט כי אינו מוצא מקום להתערב בגזר הדין.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי משלא קיבל את טענתו לפיה היה על בית המשפט לתעבורה לקבל את חוות דעתו של בוחן התנועה שבחן את התאונה, לפיה הייתה התאונה בלתי נמנעת.

           מנגד טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות, משאין היא עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה לקבלתה של בקשת רשות ערעור.

           לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

           עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש אף לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

           מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. השאלה היחידה העולה מן הבקשה היא השאלה העובדתית האם היה על המבקש להבחין במתלונן עת החל בביצוע פניית הפרסה. מענה ברור ומפורט לשאלה זו ניתן על ידי בית משפט השלום לתעבורה, אשר קביעותיו העובדתיות אושרו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כידוע, הלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית, ובפרט בממצאי מהימנות אותם קבעה בהתרשם מן העדים שהופיעו בפניה (ראו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205 (2002)). גם במקרה שלפנינו, לא ראיתי מקום לסטות מהלכה זו ומקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי שלא להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום לתעבורה.

           אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

           ניתנה היום, ד' באדר א התשס"ח (10.2.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    שצ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: